Comments 0
פרשת שבוע

rstock_530פרשת "בן סורר ומורה" היא מהמזעזעות במקרא. נדמה שהיא מפגישה אותנו עם תרבות חינוכית ברברית וחשוכה, חסרת רסן, ובעיקר מבוהלת מאוד מאבדן הסמכות והשליטה על היחיד.
כך נכתב בספר דברים, פרק כ"א:
"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.


וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ.
וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא.
וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".
חכמים התקשו מאוד לקבל את היישום המעשי של הלכה קיצונית זו, ולמעשה ביטלו אותה:
"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, למה נכתב? אלא לומר דרוש וקבל שכר" (תוספתא סנהדרין י"א, ב).
ההלכה לא נתקיימה למעשה, ואף לא תתקיים לעולם! היא נכתבה על מנת שנדרוש אותה. שנחפור לעומקה ונלמד דבר מה אחר שלא נאמר במפורש ומחכה להתגלות.
מה רצתה התורה ללמד אותנו בהצגת גזר דין מוות לילד המורד, גזר דין שלעולם לא יתקיים?
בקריאת הפרשייה במבט ראשון אנחנו בטוחים שהנאשם הוא הילד הסורר, הוא הנושא של המקרה. אולם מבט מדוקדק יותר מגלה שהגיבור האמיתי הוא האב "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה…", האיש הוא הנושא של הפרשה, ואולי הוא גם הנאשם. התורה מציגה לנו מקרה של אתגר חינוכי קשה, אולי קשה מדי. ההורים עושים כל שביכולתם, או כל מה שהם חושבים שביכולתם, אך נכשלים. תיאור המקרה לא מסתיים בכך. שיאה של הדרמה הוא ברגע המשבר – הם מתייאשים. ההורים מתייאשים מבנם ומסירים את האחריות שלהם כלפיו ומוסרים אותו ל"זקני עירו ושער מקומו". מוסרים אותו לרחוב, לרשות הרבים. מה שקורה מעכשיו אינו עונש, אלא התוצאה הטבעית של פעולה נוראית זו:
"ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת".
עונש הסקילה שונה משאר עונשי בית הדין. הוא אינו הוצאה להורג רגילה של בית משפט, אלא מדמה כעין לינץ' שעושה החברה בפושע – "ורגמהו כל אנשי עירו". הלינץ' שעושה החברה בנער היא התוצאה הישירה של הפקרת ההורים אותו!
התורה באה לומר משהו קיצוני וקשה על חינוך בפרשה זו. חינוך דורש אינטימיות, חינוך מצריך הכלה. בתהליך החינוכי יש צורך להתמודד ולהכיל סטיות. הכלה שהיא אפשרית רק בתחומי רשות היחיד של הבית, רק מתוך האחריות העמוקה והאינטימית הקיימת בין ההורה לילדו. אם ההורה משליך אחריות זו וזורק אותה מעליו, אל המדינה, אל רשות הרבים והרחוב, הוא למעשה גוזר על ילדו מיתה בייאושו זה. רשות הרבים אינה רגישה לסטיות ואינה יכולה להכיל אותן. היא מבצעת בילד לינץ' באופן אינסטינקטיבי. גזר דינו של הילד נחרץ ברגע שהוריו באים אל זקני העיר (הממשלה, משרד החינוך, המנהל…) ואומרים להם "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו". התורה באה לומר להורה שאין אפשרות להסיר אחריות. הילד הוא שלך, ואם לא תיקח אחריות – אף אחד לא ייקח.
הסיפור הקשה הזה בא לתת קריאת כיוון לדרך חינוכית. דרך שיש בה הכלה, אומץ, ואין בה ייאוש לעולם. הסיפור בא להקנות גם ביטחון להורים ברגעים של משבר, שהדבר בידם ושאל להם להתייאש. כמובן שאין הכוונה שההורה אינו יכול לקבל עזרה. עזרה היא חיונית ומתבקשת במשימה כבדה כזו. אך הסיפור בא לשרש את התפיסה שההורה יכול להניח את הילד בבית הספר ולקוות ש"יהיה בסדר", כי לא יהיה. חינוך אמיתי מתרחש ברשות היחיד ולא ברשות הרבים.

ליד:
גזר דינו של הילד נחרץ ברגע שהוריו באים אל זקני העיר (הממשלה, משרד החינוך, המנהל…) ואומרים להם "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו". התורה באה לומר להורה שאין אפשרות להסיר אחריות. הילד הוא שלך, ואם לא תיקח אחריות – אף אחד לא ייקח.


maharמתוך – מחר – סדר יהודי חדש .לכתבות נוספות של העיתון מחר לחץ כאן

 

Leave Comments