Comments 0
פרשת שבוע

• "הנני מביא מחר ארבה בגבוליך" ה"ארבה" טהור למאכל, ולמצרים הוא מאכל תאוה. כיון שרואים ממנו מעט, הם שמחים עליו, צדים אותו מולחים אותו וכובשים אותו, ועושים ממנו קינוח סעודה.
הרבה מינים יש בארבה: סלעם, חרגול, ילק, חסיל גזם, חנמל וצלצל. וארבה הוא שם הכולל לכולם, וגם שם למין אחד לעצמו. וכל אחד מן המינים הללו, מאה מינים, וכולם היו מזומנים לבוא על מצרים.
"והעתירו לה' אלוקיכם ויסר מעלי רק את המות הזה" – "רק" – שהיה רוק הארבה ממית בני אדם.
ר' נחמיה אומר: ששה עשר דברים נאמרו בארבה, פיו סתום, שאלמלא הוא פתוח אין כל בריה יכולה לעמוד לפניו, רוקו ממית ומבאיש, שנאמר, "ויסר מעלי רק את המות הזה"; שיניו שיני ברזל, קרניו דומין לקרן השור, כנפיו דומות לכנפי הנשר, כפיו דומות לכף האריה, עינו דומות לעגל, צווארו דומה לצואר הסוס, לבו דומה ללב האדם, גבו דומה לגב הדג, זנבו דומה לזנב הנחש, ירוכתיו דומות לירכי הגמל, שוקיו דומין למלבוש שריון; וכתוב חי"ת על לבו, מפני שהוא חילו של מקום.
ארבה, למה שמו כן? אלא על שם שהוא הרבה, והיה הארבה אוכל ואינו נאכל, היה מתישב על פני המצרי ואוכלו, ומנקר את עיניו. וכל אילן שהיה קוצץ לא היה מעלה תחליף שיגדל במקומו. והארבה היה קוצץ הזרעים והאילנות ואף את הבגדים והתכשיטים, ואף היה סותם את המעינות, ולא עוד, אלא הארבה החשיך את השמש והירח, שנאמר: "ויכס את עין הארץ ותחשך הארץ".
"לא נשאר ארבה אחד" אמר ר' יוחנן, כיון שבא ארבה שמחו המצרים ואמרו, נקבוץ ונמלח מהם חביות. אמר הקב"ה, רשעים! במה שהבאתי עליכם, בה אתם שמחים? מיד, "ויהפוך ה' רוח ים חזק, וישא את הארבה ולא נשאר ארבה אחד", אפילו מה שבקדרות ובחביות שעשאום מלוחים, פרחו והלכו.
• "ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים" – מכת חושך – באותם שלושת ימי אפילה הראשונים מי שהיה יושב וביקש לעמוד – עומד, היה מבקש לישב – יושב. והיו מחזות זוועה ובהלה מבעתים אותם, והיו שומעים ומכירים קול צעדיהם של שכניהם היהודים ורואים צלליותיהם כשהם באים לתוך בתי המצרים, וממשמשים בתוך מטרוניותיהם, ואור להם סביב ומאיר להם מה שבחביות, בתיבות ובכל מטמוניותיהם, וכל כך למה? שלא יאמרו המצרים: אף ישראל שרויים בחשך. ואולם, השאר השאירו הכל במקומו ולא לקח אחד אפילו שרוך נעל.
"ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים" – אחרים. מי שישב לא יכל לעמוד והעומד לא היה יכול לישב, לא רבוץ – לזקוף, ולא זקוף – לשכב, כופף ידו – אינו יכול לפושטה, פושטה – אינו יכול לכופפה.
שבעה ימים של חושך היו מזומנים להם, אלא שנטל מהם הקב"ה יום אחד של חושך והחזירו להם על הים כשרדפו אחר ישראל. מה נאמר שם "ויהי הענן והחושך" – למצרים. "ויאר את הלילה" – לישראל.
"ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" כל מקום שהיה יהודי בא עמו האור, יצא – יצא עמו האור.
• "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" במסכת ברכות דף ט. שנינו: אמרי דבי ר' ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך אמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק, 'ועבדום ועינו אותם' – קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' – לא קיים בהם.
הגרי"ש אלישיב שליט"א למד מן ההדגשה: "בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם", שרק מי שהשתעבד במצרים יצא ברכוש גדול, אך משה וכל שבט לוי, שלא היו בכלל השיעבוד, לא נצטוו לשאול כלי כסף וכלי זהב,
אלא רק לצוות על כך את בני ישראל. על כן אמר הקב"ה למשה: "בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל וישאלו". ויש להקשות: דבמסכת סוטה דף י"ג, שנינו: "בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות, שנאמר: "חכם לב יקח מצוות" ואם אכן בני ישראל שנשתעבדו במצרים, נצטוו על ביזת מצרים, ואילו משה שלא נשתעבד לא נצטווה על כך, מה הרבותא בכך שמשה לא עסק בביזה, ומנין לנו שמצוות חביבות על משה יותר מאשר על בני ישראל, הלא בהחלט יתכן שאילו משה היה מצווה על הביזה כפי שנצטוו בני ישראל, אף הוא היה מתעסק בביזה? תירוץ: דברי הגרי"ש אלישיב שליט"א אמורים רק ביחס לבקשת ה' "דבר נא באזני העם וישאלו", אבל בביזת הים כל רכוש המצריים היה הפקר. משום כך כל איש מישראל יכול לזכות בו.
• "וירדו כל עבדך" בגמ' זבחים דף ק"ב. דרשו שחלק משה כבוד למלכות. ותמוה דאמרו שם דסטרו ויצא, א"כ רואים שלא חלק כבוד למלכות. ורבנו יצחק מפרש לא סטרו ממש אלא הרים ידו, והראה לו שראוי הוא לסטירה, ורבי אליהו מפרש: דפרעה סטר למשה.{פענח רזא}
• "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" על אף שזה היה בחצי הלילה, כמבואר במסכת ברכות דף ג. שהיא במשמרה שניה אשר בה הכלבים צועקים. ורבי חיים בשם רבינו שמואל אמר: אע"פ שכשמלאך המוות בעיר כלבים צועקים, כמבואר במסכת בבא קמא דף ס: ויש מפרשים שאע"פ שהעיר היתה אז מלאה נבלות כמבואר במסכת בבא קמא דף ל"ח. ולכך זכו לעצמות בשר- שכל הטעם בהם, כדאמרינן במסכת זבחים דף ק"ב. משחרב בית המקדש ניטל טעם בשר וניתן בעצמות.
• "החדש הזה לכם ראש חדשים" רבי ישמעאל אומר: משה הראה את החודש {צורת הירח} לישראל, ואמר להם: כזה היו רואים, כשיעבור זמן המולד ויגיע הירח לצורה הזו, היו קובעין את החודש לדורות (מכילתא). ולהלכה נפסק בשו"ע (ס' תכ"ו ס"ק ב') אין מברכים על הירח אלא במוצאי שבת, אבל בשבת אסור לקדש הירח, רק אם זה יום אחרון ויכול להפסידו, מותר לקדשה בשבת. (ויש לדעת מה זה שונה מרעמים וברקים שמברכים עליהן בשבת וביו"ט).
ויש לדעת מדוע אין מקדשין את הלבנה בשבת, במפרשים מובא מספר טעמים:
א. כתב "שער הציון" (ס' תכ"ו ס"ק י"ב): כיון דעושין את מצות קידוש לבנה בשמחה, ורגיל לבא לידי ריקוד, ומאחר ואסרו ריקוד בשבת, אין מקדשין הלבנה בשבת, ואף דריקוד של מצוה התירו בשבת כמו בשמחת תורה, שאני התם דאי אפשר לדחותו היום, משא"כ הכא דאפשר לעשות המצוה לפני שבת או לדחות לאחר השבת, לכן לא התירו בשבת.
ב. כתב המהרי"ל: מאחר והיא תחינה ובקשה, אין אומרין אותה ביו"ט. וב"שבות יעקב", {ח"ג סימן ל"א} תמה, וכתב, הנה יגעתי ולא מצאתי שום תחינה בברכת הלבנה, ואפילו אם נאמר דיש תחינה, מותר, משום שזה טופס ברכה, וכמו שאומרים בתפילה, אבינו אב הרחמן בשבת, וכן אור חדש על ציון תאיר.
ג. כתב ה"שדה חמד" (מערכת כ"ה ס' ב'): כיון שלא שגור ברכת הלבנה בעל פה, דאומרים אותו פעם בחודש, חיישינן שמא יקח סידור ויוציא את הסידור לרשות הרבים, {שדה חמד}.
ד. כיון דכתיב "יהי מאורות ברקיע והיו לאותות ולמועדים", ושבת ויו"ט הם גופן אות, וכשם שאין מניחים תפילין ביו"ט ובשבת מטעם זה,{שו"ת שבות יעקב ח"ג ל"א).לכן אין לומר ברכת הלבנה בשבת
אבל הוא בעצמו דוחה זאת: דלפי זה איך מברכים על הקשת בשבת, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ", אלא דשונה תפילין, כיון דשבת אות והתפילין אות לדבר אחר, לכך אין מניחים, משא"כ הקשת הוא אות שהקב"ה אין מביא מבול לעולם, והלבנה אות שאם המאורות לוקין העולם לוקה, והוא ב' אותות נפרדים, לכך מותר לקדש הלבנה.
ה. ה"פרי חדש" כתב: קידוש לבנה הוא שמחה, ובשבת יש חיוב שמחה, ומאחר ואין עושין מצוות חבילות חבילות. אין מקדשין הלבנה בשבת.. ובשו"ת "שבות יעקב" (או"ח ח"ג ס' ל"א) תמה עליו, דבשבת אין חיוב שמחה, דדוקא ביו"ט דכתיב "ושמחת בחגיך" יש חיוב שמחה, משא"כ שבת.
הנה דבר זה האם בשבת יש חיוב שמחה, יש דעות שונות בענין.
א. התוס' במסכת מועד קטן דף כ"ג כתבו, דבשבת אין חיוב שמחה, וכן כתב ה"שיטמ"ק"(כתובות ז'.). ב. הרמב"ם אוסר לישא אשה בשבת – דאין מערבין שמחה בשמחה, משמע דיש חיוב שמחה בשבת. ג. ה"תורת חיים" (סופ"ק דחולין) מעיר מזה שאנו אומרים בתפילה "ישמחו במלכותך שומרי שבת", משמע שיש שמחה בשבת. וכן מובא בספרי פרשת בהעלותך, (מובא בב"י או"ח, סימן רפ"א), "ביום שמחתכם", אלו שבתות, משמע שיש ענין של שמחה בשבת.
• "והיה לכם למשמרת" מובא ברש"י: "מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר: "הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז,ח'): 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים', הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היה בידיהם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר(שם ז') 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר:'מתבוססת בדמיך', בשני דמים". כך גם מפורש בתוספתא(פסחים ד' ח'): "שתי מצוות נתן להם: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך'" קשה: הלא נפסק להלכה, כי אף מילה שלא בזמנה אין מלים אלה ביום ולא בלילה. כיצד, אם כן, בני ישראל מלו "באותו הלילה"? תירוץ הגר"ח קנייבסקי: יתכן לומר ע"פ מה שמובא בזוהר, כי באותו לילה האירה השמש כבתקופת תמוז, והרי זה נחשב כיום לעניין מילה. תירוץ נוסף: המילה שנימולו היתה לשם גרות, ובמילה כזו יש מחלוקת אם מועילה בדיעבד בלילה, כדברי ה"שלחן ערוך" (יו"ד ס' רס"ח ס"ג). א"כ לדברי האומר שמועילה מילת גרים בלילה- לא קשיא.
• "והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם ויכו שוטרי בני ישראל על ידי שוטרי פרעה לאמר מדוע לא כיליתם חקכם ללבן כתמול שלשום" פרש"י: "השוטרים – ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים והיה חסר מן הסכום, היו מלקים אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושם עליהם, שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת" – מאותם שידעת הטובה שעשו במצרים כי הם זיקני העם ושוטריו". ומקור הדברים ממדרש שמות רבה (ה-כ"ג) מכאן אתה למד שהיו כשרים ומסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל מעליהם, ולפיכך זכו לרוח הקודש. אמר הקב"ה: הם לקחו עליהם – לפיכך יזכו לרוח הקודש ויתמנו נביאים עליהם,(מעין גנים – כתב יד').

הנחת תפילין בפעם האחרונה – סיפור
"והיה לך לאות על ידך" רבי אריה לוין זצ"ל, חמיו של הגרי"ש אלישיב שליט"א סיפר מעשה מופלא על מצוות תפילין עם מוסר השכל בצידו.
רבי אריה שימש כרב האסירים בתקופת המנדט, וכשהוציאו להורג את הקדושים ברזני ופיינשטיין הי"ד, ביקשו הנידונים להכניס אותו לחדרם. כשנראתה דמותו של ר' אריה בתא האסירים, ביקשו ממנו שיניח להם תפילין בפעם האחרונה בחייהם. ההתרגשות בחדר היתה נוראה, וכשהוזמן פעם ר' אריה לוין למסיבת בר מצוה קולקטיבית בבית ספר שאינו דתי, תיאר את הצמרמורת שאחזה באסירים בעת קיום המצוה, כיוון שידעו שזו היא המצוה האחרונה שהם מקיימים עלי אדמות.
ועכשיו נתבונן, אמר ר' אריה לתלמידי בית הספר ההוא: וכי בגלל שהקב"ה נותן לנו עוד הרבה שנות חיים, אין אנו צריכים לקיים את מצוות התפילין בהתרגשות ובשמחה?
ובאמת, הלא זו היא תמיהה רבתי גם על כל אלה המגיעים לבית הכנסת ממש ברגע האחרון ומניחים תפילין במהירות רבה, ואינם שמים על ליבם את הכוונות המונחות במצוה זו.

 

הנאצי היכה עם התפילין על קדקדו של היהודי – סיפור
מסופר על רבי בנימין בינוש פרנקל הי"ד שנפטר בפתח-תקוה, שהתמסר מאד לקיום מצות תפילין, וגם בשנות השואה הקשות ביותר לא עבר עליו יום ללא הנחת תפילין.
פעם, באמצע תפילתו, תפס אותו חייל נאצי כשהוא עטור בתפילין, וברוב זעמו הוריד הרשע את התפילין מראשו של ר' בנימין, והיכה עם התפילין על קדקדו פעמים רבות עד שנפל ארצה מתעלף. הגרמני היה בטוח שקורבנו נפח נשמתו ועזבו לנפשו, לא לפני שהוציא את סכינו וחתך את התפילין.
לא יהודי כרבי בינוש ייכנע לשלטון הרֶשע. כשהתעורר מעלפונו גנז את התפילין הקרועות, ומששמע שבמחנה הסמוך, מעבר לגדר, יש יהודי נוסף המצוייד בתפילין, חצה מדי יום את הגדר – תוך חרוף נפש אמיתי – והניח את התפילין ההם.
"נזכור כולנו", סיים הרב יצחק זילברשטיין בדרשתו, "שכיום לא דורשים מאף אחד מאתנו לעבור גדרות ולסכן את עצמנו בקיום המצוות, אבל מצווה עלינו לפייס את בוראנו ולהראות לו שאנחנו עבדיו ומקיימי מצוותיו בשמחה, ללא השתמטויות".

מדור שאלות ותשובות – מעשה עם הכלב שנדרס
שאלה: מעשה שהיה בתלמיד חכם, העוסק בקרוב רחוקים, שבימי מלחמת 'עופרת יצוקה' נסע לאשקלון כדי לקרב ולחזק את רוחם של התושבים. לפתע, בעודו נוהג במכוניתו, נשמעה האזעקה. בהלה גדולה היתה במקום והתלמיד חכם סטה במהירות לצידי הכביש, כדי לעצור ולצאת לעבר מרחב מוגן. פתאום קפץ לכביש כלב אל תחת גלגלי הרכב ונדרס. מיודענו מיהר לצאת מהרכב ולהסתתר, והנה לאחר מספר דקות, כששב אל מכוניתו, ראה מהומה גדולה במקום. היו אלה בעלי הכלב, שביכו את מותו וחיפשו אחר הנהג הדורס. התלמיד חכם ניגש אליהם, והביע את צערו הרב ו'תנחומיו', 'האמינו לי, אינני אשם, הפגיעה בכלב היתה בלתי נמנעת. הוא פשוט נכנס אל מתחת הגלגלים. אך אשלם לכם את כל שוויו ואף אפצה אתכם על עגמת הנפש…' האנשים שהיו רחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות היו המומים. הם לא העלו על דעתם לפגוש באדם חרדי כה נחמד ו'חברהמן'. על הכסף הם ויתרו ועד מהרה התפתחה שיחה נעימה שבסופה קבעו להיפגש וללמוד תורה בבית המשפחה.
לא היה זה מפגש חד פעמי. התלמיד חכם המשיך להגיע אל המקום אחת לשבועיים ולמסור שיעור תורה לציבור הגדול שהצטופף בבית משפחת הכלב. האנשים הביעו את שמחתם הגדולה על שזכו להכנס בשערי היהדות… והנה לאחר מספר חדשים, פנו בני הבית, שעדיין היו רק בתחילת דרכם בתשובה, אל התלמיד חכם והודיעוהו: החלטנו להפוך את המרתף הגדול שבביתנו ל'מדרשה ליהדות', אליה יובאו מרצים חשובים ויקרבו את בני השכונה ליהדות. נשמח אם תגיע אלינו מדי שבוע ותמסור לנו דברי חכמה… התלמיד חכם השיב בחיוב, אך כאן הגיעה הודעה נוספת מבני הבית: החלטנו כי שמה של המדרשה יהיה 'זכרון איגור'! "מי זה איגור?" תמה התלמיד חכם. השיבו בני המשפחה: איגור הוא זה שמו של הכלב האהוב שלנו… אנו רוצים להנציח את זכרו בהקמת בית המדרש על שמו. רק בדבר אחד הסתפקו ובקשו לשמוע את חוות דעתו של התלמיד חכם: נשמח אם כבוד הרב יעזור לנו להחליט, אם לחרוט בשלט ההנצחה שהכלב מת בתאונת דרכים, או שמא לציין שהוא נספה במלחמה. התלמיד חכם החליט שלא להגיב בינתיים, וניגש אל ר' יצחק זילברשטיין שליט"א ושאל: האם מותר לי להסכים לבקשת בני המשפחה לקרוא למקום ע"ש הכלב ובלבד שימשיכו ללמוד ולהתקרב,או שמא זה בזיון הקודש, שמקום תורה ותפילה ייקרא ע"ש כלב?"
תשובה: נפתח בחידה: היכן מצינו חכם המוזכר בגמרא שאינו מיוחס אחר אביו(בן פלוני) ולא אחר אימו, אלא אחר…פרה (בן הפרה)?
במסכת יומא דף ט. מופיע שמו של רבי יוחנן בן תורתא (בן הפרה, ש'תורתה בארמית פירושה פרה) מי היה אותו ר' יוחנן? היאך נקרא בנה של הפרה? ובכן, ציינו הריטב"א ו'התוס' ישנים' (שם) לדברי המדרש (פסיקתא רבתי י"ד) שם מסופר: מעשה שהיה בחסיד אחד שהיתה לו פרה אחת והיה חורש בה בכל יום ויום, וכשהגיע יום השבת מניח אותה. לימים ירד אותו צדיק מנכסיו, ולא היה בידו כלום עד שמכר פרתו לגוי אחד. הגוי היה חורש בפרה ששת ימים וכשהגיע ליום השבת הוציאה לחרוש בה. כשיצאה לחוץ רבצה תחת העול ולא רצתה לעשות מלאכה ביום השבת. היכה אותה הגוי מכות רעות, אך לא הועיל לו כלום. כיון שראה אותו הגוי כך, הלך אצל אותו צדיק שמכר לו את הפרה ואמר לו: בא וטול פרתך והשב את ממוני, ששת ימים עבדתי בה, וביום השבת הוצאתי אותה לחוץ לחרוש בה ורבצה תחת העול, ולא רצתה לעשות שום מלאכה בעולם, והייתי מכה אותה ולא הועיל כלום.
כיון שאמר לו כך, הבין אותו צדיק מפני מה אינה עושה מלאכה, לפי שהיתה למודה לנוח ביום השבת, אמר לו אותו צדיק: לך ואני אעמידה ואעשה שתהיה חורשת. כיון שהגיע אצלה, לחש לה באזניה: אוי פרה פרה, כשהיית בידי הייתי שומר את השבת ועכשיו גרמו לי עוונותי ומכרתי אותך לזה האיש. בבקשה ממך, עשי רצון אדונייך. כיון שאמר לה כך, עמדה ועשתה מלאכתה. אמר אותו הגוי: הגד לי, שמא כשפת אותה? לא אניח לך עד שתגיד לי מה עשית לה, או מה אמרת באזניה! אמר לו אותו צדיק: 'כך וכך אמרתי לה'. כיון ששמע הגוי כך, נבהל ונזדעזע. נשא קל וחומר בעצמו, ואמר: "מה זאת שאין לה לא דעת ולא תבונה, הכירה את בוראה ואני, שבראני הקב"ה בצלמו ובדמותו, ונתן לי דעת, לא ראוי שאכיר את בוראי?!. מיד נתגייר והיה ירא שמים וזכה ללמוד תורה, ונקרא 'ר' יוחנן בן תורתא'. שמו של חכם זה נקרא ע"ש הפרה שגרמה לו להתגייר, רואים אנו שרבותינו לא ראו בכך דבר מגונה, ואולי כן הוא בעניינינו. אמנם, יש מקום לחלק בין פרה, שהיא טהורה, לבין כלב שהוא חיה טמאה. והנה בספר 'מעשה איש' מובא שה"חזון אי"ש" אמר פעם להוציא את "ה-כ"ף למ"ד בי"ת" מהחצר, ולא הוציא את תיבת "כלב" מפיו. ונשאל האם יש מקור לזה, והראה החזו"א את התוספתא בברכות (פ"א) שם נאמר: בכל בהמה טמאה – אין לך שחייב בבכורה אלא חמור בלבד (פטר חמור), בכל חיה – אין לך שאסור משום מחיר אלא כלב בלבד" ('מחיר כלב' היינו, שאסור להקריב לה' כל דבר שניתן לאדם בתמורה לכלבו). כלומר, כלב הוא הכי מאוס בחיות הטמאות, ואילו החמור נחשב לפחות מאוס. ומצינו עוד במדרש (שמות רבא מ"ב,ט'): אמר רב: ג' חצופים הם: חצוף בחיה – כלב, בעוף – תרנגול, באומות – ישראל.(ואומר שם ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי, שמה שאמרו שבאומות ישראל הם החצופים ביותר, אין זה לגנאי חלילה, אלא אדרבה, זה אינו אלא לשבחן של ישראל. "או יהודי או צלוב", דהיינו, שיהודי הוא קשה עורף ('חצוף') ומוכן להיות צלוב ולא ימיר את דתו חלילה).
מעלותיו של הכלב: מאידך מצינו במקומות רבים שציינו חז"ל ממעלות הכלב וציינו לשבח את מעשיו וכדלהלן: מסופר בירושלמי במסכת תרומות דף מ"ד: מעשה באדם שהזמין רב חשוב והושיב אותו בראש השולחן ליד… כלב. אמר לו הרב, 'האם הבאתני לכאן כדי לבזותיני לעיני הבריות? מדוע הושבת אותי ליד כלב?' השיב לו בעל הבית, 'כלב זה עשה עמי חסד עצום, בעת ששבאי אחד נכנס לעיר וביקש לגזול ממני את אשתי, נשך הכלב את השבאי, וע"י כך ניצלה אשתי ולכך אני משלם לו כעת את שכרו ומכבדו בכבוד גדול'.
עוד מסופר בירושלמי שם: מעשה היה ברועים שחלבו חלב מהפרה וכשיצאו לרגע, בא נחש וטעם מהחלב ונתן בו את ארסו. הרועים לא ידעו מזה, וכשחזרו ורצו לשתות מהחלב, התחיל הכלב לנבוח בכל מיני צורות, ורצונו היה לרמוז להם שלא ישתו מכלי זה. האנשים לא הבינו את רמזיו ועמדו לשתות חרף נביחותיו. מה עשה הכלב? קפץ ושתה בעצמו מן החלב וכעבור מספר רגעים מת. התברר כי היה מוכן הכלב לשתות את הארס ולמסור את נפשו ובלבד שלא ימותו בעליו. ובפסיקתא דרב כהנא (פיסקא י"א) מובוא: שהרועים עשו אח"כ מצבה על קברו, בה נכתב "נפש כלב". והמהרש"א (סנהדרין דף צ"ז)כתב כי ה'כלב' נקרא כך על ש'כולו לב' והוא נאמן לאדוניו.
ולכן נראה שאם רצון המשפחה הוא להתקרב ליהדות, אין זה כל כך נורא אם יקראו למדרשה על שם הכלב, על מנת להמשיך ולהשיב את לב בני המקום לצור מחצבתם.
שאלה נוספת התעוררה בעקבות המעשה: פנו בני המשפחה ושאלו: מכיוון שיש לנו צער רב מחמת מות כלבנו הנאמן והאהוב, האם נוכל לברך ברכת "דיין האמת"?
ובכן, השיב הרב זילברשטיין שליט"א גם על שאלה זו: כתב ה"ביאור הלכה" (סימן רכ"ב ד"ה דיין) אם נודע לו שהחמיץ יינו מברך דיין האמת, ופשוט שהוא הדין אם נשרפו לו נכסיו, או שמתה לו בהמתו,". וא"כ גם הכלב לכאורה יוכלו בני המשפחה לברך "דיין האמת".
ברם, אמר הרב, כי אין לברך על מיתת הכלב "דיין האמת", כיון שמה שאמרו לברך על בהמתו דיין האמת, היינו כשמברך בגלל שיש לו מחמת זה הפסד ממון, ויתכן שמדובר בבהמה כזו שהיתה לו פרנסה ממנה. אבל כאן, המשפחה לא רצתה לברך משום ההפסד, אלא מפני הגעגועים והאהבה לכלב, ועל כך אין לברך, כי הקב"ה ציווה לאהוב את רעך כמוך, אבל על אהבת הכלב לא ציווה. וכלב אינו עשוי אלא כדי לשמר את בעליו, ולכן לא יברך. אבל אם הפסיד גם "שומר", שהוא הכלב השומר מגנבים וכדומה, ומצטער על הפסד ממונו, מסתבר שיכול לברך, (אם מדובר בכלב יקר ערך).
ומעשה היה בסומא שמת כלבו, והיה לו צער רב, ובא לשאול האם לברך "דיין האמת". והשבנו כיוון שהיה הכלב שווה ממון רב, והסומא נזקק לו בשביל ההליכה, מותר לו לברך כי הוא מברך על ההפסד הכספי. ("והערב נא").

אנחנו ויוצאי מצרים – סיפור
מעשה בבחור משוויץ שביקש ללמוד תורה. נסע לליטא והתעלה בישיבת מיר המפורסמת. כשסיים את לימודיו, עמד לשוב לבית הוריו, חשב לעצמו: בדרכי אסור לעיירה ראדין ואקבל ברכתו של זקן צדיקי הדור, רבינו ה"חפץ חיים".
היה זה בעיצומו של החורף המושלג. הרכבת הגיעה בשעת חצות לתחנת בסטון הסמוכה לראשין. שני אנשים ירדו ממנה לצינת הכפור המקפיאה, הבחור עם צרורותיו ואדם בעל הדרת פנים שהתנדב לעזור לו לשאת אותן. עגלון הגיח מן העלה והציע להם נסיעה במזחלת לעיירה, מרחק שלושה עשר קילומטרים, במרחבי השלג. עצמותיהם רחפו מקור, והשלג ירד כמרבד של נוצות. בשיניים נוקשות שאל את בן לוויתו לשמו. "צבי לוינזון", ענה הלה. הבחור נדהם: היה זה חתנו הגדול של ה"חפץ חיים", ראש ישיבת ראדין! הוא סיפר שהגיע לקבל את ברכת הצדיק הנערץ, וראש הישיבה נענה ואמר: "כשנגיע לראדין תהיה השעה שלוש בלילה. הכל נמים את שנתם. עלה עימי לביתי והיה נא אורחי, ומחר תכנס אל חותני".
בהכרת תודה קיבל את ההזמנה. ראש הישיבה הציע לו את מיטתו, והוא התכסה בשמיכה החמה. אט אט הפשיר מן הצינה. לפתע נזכר שטרם התפלל ערבית אמר לעצמו: אתחמם מעט, ואקום להתפלל. אך תשוש היה ועייף, שמורות עיניו דבקו זו בזו, והוא שקע בשינה עמוקה… בבוקר נמחה הכל מזכרונו. קם רענן, נטל ידיו ועלה לישיבה להתפלל שחרית. בבית ראש הישיבה המתינה לו ארוחה משביעה והוא הוציא מכיסו את רשימת השאלות אותן התעתד לשאול את החפץ חיים. עשה דרכו בשלג העמוק ונכנס לבית ה"חפץ חיים".
הצדיק נשא עיניו הקורנות, המאירות, ובטרם פצה הבחור את פיו נד בראשו ואמר: "זכורני שלפני עשרות בשנים, בימי השבע, בתקופת הצאר, לא היתה אגורת נחושת נחשבת, באשר כסף וזהב לרוב. אנשים זילזלו בפרוטת נחושת, כאשר נפלה ארצה אף לא גנחו להרימה… אך עתה חיים אנו בתקופת רעב ומחסור. ובתקופה כזו, גם לאגורת נחושת יש ערך. פרוטה לפרוטה מצטרפת לקניית כיכר לחם! אם נראה פרוטת נחושת ברחוב, נגחן להרימה…"
תמה הבחור להעלאת זכרונות זו. וה"חפץ חיים" המשיך ואמר, כדובר לעצמו: "פעם, בעבר, היו לומדים רבים ועובדי ה', גאונים וצדיקים. זוכר אני את הדור, ספוג היה בתורה ובתפילה, מלא במצוות וגדוש במעשים טובים. בעשירות כה גדולה ובשפע כה רב, יתכן ולא היה אסון בכך אם מישהו נרדם לפני תפילת ערבית והפסיד קריאת שמע ותפילה. אבל עתה, בדור יתום זה, דור כה עני בתורה ובתפילה – גם לתפילת ערבית אחת יש חשיבות רבה…"
פיו של הבחור נפער בתדהמה. רוח הקודש דיברה מפיו של הצדיק! המשיך הצדיק ואמר: "כשהיו ישראל במצרים, לא היו בידם מצוות להגאל בזכותן. נתן להם הקב"ה שתי מצוות, פסח ומילה, נשאלת השאלה: הן שקועים היו במ"ט שערי טומאה, האם די בשתי מצוות כדי להגאל מעבדות לחירות עולם?!" התשובה: אדרבה, דוקא משום כך! בדור כה ירוד מאירה וזוהרת כל מצוה! כל מצוה קלה בדורנו מזכה ומרוממת את האדם כמצוות עצומות בדורות קודמים!" נרעש הבחור ונפרד מה"חפץ חיים" בלא לשאול מאומה, דיו במה שראה ושמע!…


בברכת שבת שלום!
חנניה צ'ולק

 

Leave Comments