"הן עם לבדד ישכון", השוני והמיוחד בין ישראל לשכניהם הנכרים, הנו בשפתם, בלשונם, באכילתם, באופי מגוריהם, בגופם ובנשמתם. התבדלות עיקשת, מכוחה זכה אותו עם עתיק יומין לשרוד ככבשה אחת קטנה בין שבעים זאבים השוחרים לטרף. וע"כ אומר המדרש: "הן עם לבדד ישכון", מובדלים הם ישראל מן האומות במאכלן ובמלבושיהן ובגופיהן ובפתחיהן. אינם נידונים עם האומות. ישראל דן אותם ביום והאומות בלילה, שנאמר: "הוא ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים".
האכילה היא קיום האדם ובה מובדלים מן האומות, כי אין ספק שהאכילה מקיימת את הנפש. ועוד הם מובדלים בגופיהם ע"י המילה, ועוד הם נבדלים מן האומות בבית דירה שלהם ע"י מזוזת הפתח. וכך מובא בילקוט שמעוני (פר' בא) אמר רבי לוי: כל מעשיהם של ישראל מובדלים מאומות העולם. בחרישתם, בזריעתם ובקצירתם, בעימורם ובדישתם, בגרניהם, ביקביהם, במניינם ובחשבונם.
בחרישתם – "לא תחרוש שור וחמור יחדיו". בזריעתם – "לא תזרע כרמך כלאיים". בקצירתם – "ולקט קצירך לא תלקט". בעימורם – "ושכחת עומר בשדה". בדישתם – "לא תחסום שור בדישו". בגרניהם וביקביהם – "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך". במנינם ובחשבונם – שיהיו אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה, שנאמר "החודש הזה לכם ראש חודשים. ועל כן אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. מדרגת ישראל בערך על האומות – כמדרגת האדם על בעלי החיים.
"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" שואלים הראשנים מדוע נענשו המצרים על ששיעבדו את בני ישראל, והלא הם קיימו את גזירת הקב"ה. "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועיני אותם". הראב"ד{הלכות תשובה ו' ה'} תירץ על כך, שאמנם על עצם השעבוד לא מגיע למצרים כל עונש, ועונשם היה מחמת שהם החזיקו בבני ישראל ולא שחררום מיד כשנצטוו לשחררם. אולם עדיין תמוה מדוע נענשו כל המצרים, הרי שחרורם היה תלוי רק ביד פרעה. ועל כך יש ליישב דאם העם היה לוחץ על פרעה לשחרר את היהודים, פרעה היה משחררם. אלא שזה היה רצון כל העם. ועל כן כל העם נענש. ועוד: דמובא במדרש: דבתחילה לא רצה פרעה לשעבדם, עד שהורידו המצרים אותו מכיסאו וימלא את מבוקשם, א"כ כל המצרים דרשו את שיעבוד בני ישראל.
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" ה"ילקוט שמעוני" מביא, שניסים גדולים היו למשה ואהרון כשבאו לפרעה, כי לפרעה היו ארבע מאות פתחים בארמונו, ועל כל פתח היו אריות ודובים וחיות רעות, ולא היתה כל בריה יכולה להיכנס שם, וכשבאו משה ואהרון, נתקבצו כולם וליחכו רגליהם והתחילו ללוותם עד לפני פרעה, וכשהגיעו לפני פרעה, ראו את כל מלכי מזרח ומערב יושבים שם, כי יום הולדת היה לפרעה, ובאו כולם לכבד את פרעה, וכשנכנסו משה ואהרון לפני פרעה, היו נראים כמלאכים, ונפל פחדם עליהם, והשתחוו מלכי מזרח ומערב למשה ואהרון..
"ושאול בן הכנענית" התרגום יהונתן בן עוזיאל פירש ששאול המוזכר כאן הוא זמרי בן סלוא שנהרג ע"י פנחס במעשה המדיינית. ובמסכת סנהדרין דף פ"ב אמרו שזמרי נקרא גם שאול על שהשאיל עצמו לעבירה. ובן הכנענית על שעשה מעשה כנען. והנה התוס' בכתובות דף ק"ה(בד"ה שני דייני) כתבו על חנן בן אבישלום ולא אבשלום. כי ר' מאיר אומר שאבשלום בן דוד אין לו חלק לעוה"ב. ואסור לקרוא בשם אדם רשע, כנדרש {יומא ל"ח} "ושם רשעים ירקב" – אסור לקרוא בשם אדם רשע.
ורבי אהרון שמואל אסאד הקשה לדברי המדרש הנ"ל איך נקרא שאול המלך בשם אדם רשע (שאול בן הכנענית) וכתב: שלא קרא על שמו אלא על הענין שמלכותו שאולה בידו. ועוד מביא בשם אביו בשו"ת "יעלה ויבוא", שאם יש צדיק באותו שם ודאי אפשר לקרוא בשם זה. והנה השם "שאול" אנו מוצאים בפ' וישלח "שאול מרחובות הנהר". ועוד כתב שם שכל האיסור לקרוא בשם רשע, רק מאותו זמן שאמר שלמה המלך פסוק זה ברוח הקודש. אבל בדורות שקדמו לו, יש לומר שלא הקפידו על כך.
"ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם" – מעשה ניסים מובא במדרש {רבה פ"ט}"אמר ר' אבין הלוי ברבי, ממכת דם העשירו ישראל, כיצד? המצרי והישראלי בבית אחד והגיגית מלאה דם, והמצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה, מוצאה מלאה דם, וישראל שותה מים. אומר לו: תן לי מעט מים בידך. נוטל לו ונעשין דם. אומר לו: נשתה אני ואתה בקערה אחת, וישראל שותה מים והמצרי שותה דם. עד שמוכר בדמים. מיד העשירו". ויש לתמוה: דבמסכת תענית דף כ"ד. מסופר שרבי אלעזר נתן עבור נשואי יתום ויתומה את כל חסכונותיו שאגר לצורך נשואי ילדיו. בדינר האחרון שנותר בידו קנה תבואה והניחה באסם, ונעשה לו נס ונתמלא האסם כולו התבואה. מספרת הגמרא שרבי אלעזר סרב ליהנות מאותה התבואה, משום שלא רצה ליהנות ממעשי ניסים, וע"י כך ינכו לו מזכויותיו. כן מבואר ברש"י שם דאסור לאדם להנות ממעשה ניסים, ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכויותיו". אם כן כיצד הסכימו בני ישראל להתעשר מנס הפיכת מימות המצרים לדם, וכי לא חששו שינכו להם מזכויותיהם? ואפשר ליישב: יתכן שבמכת דם המים היו נהפכים לדם רק כאשר המצרים היו רוצים להשתמש במים. אבל כל עוד לא נגע מצרי במים, לא נהפכו אלו לדם. אם כן נמצא שבני ישראל לא נהנו מנס. משום שלגביהם המים נשארו בצורתם ובמראיהם הטבעי, ורק כשמצרי רצה לשתות מהם נעשה נס ונהפכו לדם. תירוץ נוסף: רבים הנהנים מנס לא מנכים מזכויותיכם, ורק יחידים הנהנים מנס שנעשה להם, מנכים מזכויותיהם.
והנה במספר מקומות מצינו ב"מעשה ניסים". א. במסכת תענית דף כ"ד, וברכות דף כ' מובא על ר' יהודה שהתפלל לשפע של גשם, ומלאכים מילאו שקים של חול שנהפכו לסולת, ואמר ר' יהודה שלא יקנו הסולת, כי זה מעשה ניסים.
ב. בגמ' תענית דף כ"ה מסופר: החומץ נהפך לשמן, ולא רצו ליהנות ממעשה ניסים וחיכו למוצאי שבת. ג. מסופר בגמרא על תינוק שנפטרה אמו, ולא היה במה להאכילו, ונהיה נס ונפתחו דדי אביו והניקו. כאן אפשר לומר שזה פיקוח נפש, ולכן היה מותר להשתמש במעשה ניסים.
ד. המן, שירד במדבר, וכל בני ישראל אכלו המן, על אף שזה היה מעשה ניסים, אולם בגלל שזה היה פיקוח נפש שלא היה להם מה לאכול, מותר היה. או שדבר של רבים אין איסור ליהנות ממעשה נסים.
ה. אלישע שעשה נס, ואמרה אסוך שמן, וכולם התמלאו שמן, והרד"ק מביא תוספתא, שהאשה שאלה אם צריכה להפריש מעשרות, וענה לה מאחר שזה שמן נס ואינו גדל בקרקע, אין צורך להפריש תו"מ,.
דבר שנוצר בנס, האם הוא שייך למשהו או שזה הפקר?
ו. רבי מאיר שמחה ב"אור שמח" שואל מהגמרא ביומא דף ל"ט, ששלמה המלך בנה את בית המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב, ויצאו פירות של זהב, ומזה היו הכהנים מתפרנסים. ולכאורה זה גידולי הקדש, ומדוע אין זה מעילה. ומתרץ, שמאחר שגדלו בדרך נס, אין בה מעילה,
ז. רבי יעקב עמדין כתב, איש נאמן אמר לו שבהונגריה יש עצים שגדלין בהן גפנים ויוצאים מהן זהב. האם זה ניחשב מעשה נסים, כי אינו דרך העולם.
ח. החרוב של רשב"י, דמשמע והמעיין נבראו בדרך נס, ולכאורה מה עם ערלה, איך אכל רשב"י, בשלוש שנים הראשונות, אלא צ"ל שהיה גידול בדרך נס, ואין ערלה בעצי נס, אלא הגדל מהקרקע.
ט. אדם שנברא בספר יצירה כהמהר"ל מפראג שעשה גולם, האם הוא כאדם רגיל ומותר להינות ממנו לדבר מצוה ולכל דבר. וה"חזון אי"ש" שואל, הרי אין אמו יהודיה וא"כ הוא לא יהודי. וה"חכם צבי" סבור שאין איסור רציחה, שהורגים גולם מספר היצירה, דכתיב, "שופך דם האדם", רק על מי שנוצר מאדם יש איסור רציחה. ובסנהדרין דף ס"ז, מסופר שאחד שברא כל ערב שבת עגל, וממנו אכלו בשבת
י. בענין תפילה על מעשה ניסים כתבו הספרים שאין לאדם להתפלל שיהיו לו ניסים לאדם, כי ינקו לו מזכויותיו. ושואל ה"ישועות יעקב", הרי הרמ"א כותב, מי ששכח לומר "על הניסים", אומר "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים", ולכאורה איך מבקש שיעשו לו ניסים, הרי ינקו לו מזכויותיו, וצריך לומר דאין איסור לבקש ניסים על הכלל – כשם שעשית לאבותינו.
י"א הדם שהיה במצרים שהיה מעשה נס האם יש איסור של אכילת דם? דאולי בגלל שהוא דם נס אין עליו דין דם ככל דם. כן יש לדעת על נס פח השמן של חנוכה, איך הדליקו בזה הרי זה שמן נס.וכבר מתרצים ר' חיים מבריסק שהנס היה שהשמן הקיים לא נגמר, וכך הוא דלק שמונה ימים.
"העושים בלהטיהם" – מהו הכשוף? אומר ה"אבן עזרא" (דניאל ב' ב') המכשפים הם המשנים דבר התולדה למראית העין, ו"החינוך" במצוה תקי"א מבאר: את ענין הכישוף: ידוע לכל, דרך כלל שיעשו בני אדם תחבולות בלי מספר במיני עשבים ואבנים, והרבה מן הדברים שמשתמשים בהם בני אדם אלו עם אלו, ומהם שיכוונו המעשים הרעים ההם בעיתים ידועים ובחודשים מכוונין לאותם מלאכות.
מדוע אסור לעסוק בכך? במדרש תנחומא (מקץ ב' ד"ה והנה מן היאור) מובא: שהשם מכשפים הוא על כך שמכחישין פמליא של מעלה, ופמליא של מטה, וכן הוא בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין דף ס"ז. אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה, ו"החינוך" מוסיף, כי ענין הכישוף דבר רע עד מאד, וגורם כמה תקלות לבני אדם… ובמסכת סנהדרין מובא שאביי אמר: אם העושה מקפיד לעשות על כלי מיוחד, זה סימן שהוא מעשה שדים, אבל אם עושה זאת בכל כלי, זה מעשה כשפים.
במסכת סנהדרין דף ק"א. אמרו: אין שואלין בדבר שדים בשבת, רבי יוסי אומר אף בחול אסור, אמר רב הונא: אין הלכה כרבי יוסי ואף רבי יוסי לא אמרה אלא משום סכנה, ועוד שנינו תנו רבנן: שרי שמן ושרי ביצים מותרין לשאול בהן, אלא מפני שמכזבין, פרש"י יש מעשה שדים ששואלין ע"י שמן, ויש ששואלין בשפופרת של ביצה, ונמנעו לשאול בהן מפני שמכזבין, להלכה נפסק בשו"ע (יו"ד קמ"ט, ט"ז) מעשה שדים אסור, ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה, וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות, ויש מתירין בכל ענין, מכל מקום רוב העוסקים בזה, אינם נפטרים מהם בשלום, על כן שומר נפשו ירחק מהם, והנה במסכת סנהדרין מצינו שאין הכישוף עמיד בפני מים, וה"מאור ושמש" בפרשת וארא, סבור שהטעם משום שהכשוף הוא מצד הטומאה וזאת יתבטל.
"ויקרא גם פרעה לחכמים" מובא במדרש תנחומא {פי"ב} ויקרא פרעה לא כתוב כאן, אלא ויקרא גם פרעה, אמר רב לוי: שקרא לאשתו ואמר לה ראי איך באו היהודים לשחק בי.
"קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים" אמר רבי תנחום, למה לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקב"ה למשה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך. [כי בור ששתית ממנו – אל תטיל בו אבן]. חייך לא ילקו אלא על ידי אהרון.
"והדגה אשר ביאר" אין לי אלא שהיו מראיהן מראה דם, ומנין אף טעמו טעם דם? תלמוד לומר "והדגה אשר ביאר מתה" (מטעם הדם). ומנין שאף ריחו היה דם? תלמוד לומר "ויבאש היאור".
"והיה דם בכל ארץ מצרים" מפני מה הביא הקב"ה עליהם דם? מדה כנגד מדה. לפי שלא היו מניחין לטבול (להטהר) מטומאתן, כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם.
"ויפן פרעה ויבא אל ביתו" דבר מענין אנו מוצאים שבמכת דם לא לקה פרעה, שנאמר: "ויפן פרעה ויבא אל ביתו". ולמה? מפני ג' דברים, א. שמא יחזר למוטב. ב.. שהאריך לו הקב"ה אפו על שגידל את משה בביתו.
"בצפרדעים" מהו לשון צפרדע? 'צפור' שהיה בנילוס בעל 'דע' דעת. ושרק להם לצפרדעים והם באו ונקראו כולם על שם הצפור בעל דע – "צפרדע".
"בצפרדעים" למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משעבדים בישראל ואומרין להן: הביאו לנו שקצים ורמשים ונשחק בהן, לפיכך מדה כנגד מדה הביא עליהן צפרדעים.
"ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים" ובמדרש הגדול מובא: אמרו עליו, על פרעה הרשע, שנתעטר בבגדי מלכות וישב על כסאו, וכל גדולי מלכות לפניו, ובאותה שעה נזדמנו להם צפרדעים, והיו נכנסים מטבעתו ויוצאים מפיו, וכל אוכלוסיו כך, לקיים "ובכה ובעמך", והיה הצפרדע קורא ממעי פרעה ועונים לו חביריו ממעי אוכלוסיו וגדוליו, וצפרדע אומר לחבירו אימתי נצא מכאן, ועונים צפרדעים זה לזה, עד שיבא בן עמרם ויתפלל בעדנו, לכך "ויקרא פרעה למשה ולאהרן".
"ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים" הזוהר הקדוש מבאר, שבקולי קולות היו מקרקרות במעיהם, ויצאו מן היאור ועלו ליבשה והרימו קולות נוראים עד שנפלו מצרים מתים בבתיהם, וקולות הצפרדעים הטיל עליהם אימה ופחד, וזהו "על דבר הצפרדעים", כפשוטו, שבקולותיהן הפחידו את המצרים עד שמתו. ובבעלי התוס' מובא, שהיו צועקים בקרבם ומסרסרין אותם ובוקעים את כריסם ונכנסין דרך חורים, ונענשו בכך, לפי שהיו ממהרין את ישראל לעבודה ולא נתנו להם לעשות צרכיהם.
"ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך… ובתנוריך ובמשארותיך" במסכת פסחים דף נ"ג: מובא: "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר לעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאינן מצווים על קדושת השם, כתיב בהו: 'ועלו ובאו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך' – אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהוא חם, אנו מצווים על קדושת השם על אחת כמה וכמה". ויש להביו מה קל וחומר הוא זה, והלא מה שהצפרדעים מסרו את נפשן על קדושת השם למרות שהם לא נצטוו על כך, הרי זה משום שהם לא נצטוו על 'וחי בהם', מה שאין כן חנניה מישאל ועזריה שנצטוו על "וחי בהם", לא היה להן למסור את נפשן, שהרי צלמו של נבוכדנצר לא היה נחשב לעבודה זרה שעליו יש למסור את הנפש, אלא היה זה אנדרטה בלבד, כפי שכתבו התוספות? ותירץ "המהרש"א", שהקל וחומר שנשאו חנניה מישאל ועזריה כך הוא: ומה הצפרדעים, שחשיבותם פחותה שהרי לא נצטוו על "וחי בהם", בכל זאת מסרו את עצמם למיתה, אנו בחירי היצירה שנצטווינו על "וחי בהם", על אחת כמה וכמה צריכים אנו למסור את עצמינו למיתה כדי לקדש שם שמים. וה"מהרם חלאוה" מבאר את הגמרא: מה ראו חנניה מישאל ועזריה – מנין היה להם את הביטחון שינצלו ויצאו חיים מהאש הבוערת ולא יקרה להם דבר?! מהצפרדעים! שהרי בסיומה של מכת צפרדע נאמר:"וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן השדות" ואילו גורלם של הצפרדעים שקפצו לתנורים לא הוזכר בתורה, כי אכן הם לא מתו, וזאת בזכות שמסרו את עצמם לשריפה מרצונם. ועל כך סמכו חנניה מישאל ועזריה שינצלו מלהבות הכבשן, כשם שניצלו הצפרדעים מהתנורים.
"ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך, ובחדר משכבך, ועל מיטתך, ובבית עבדיך, ובעמך, ובתנוריך, ובמשארותיך" הנה נתאר לעצמינו את המחזה הנורא, איך שכל הבית מתמלא צפרדעים מכרכרים בכל פינה ופינה, וצווחות הנשים ודאי גברו על כרכורי הצפרדעים… עד שבעל הבית אינו יודע אם שומע הוא את כרכורי אשתו או את כרכורי הצפרדעים שבבטנו… יתר על כן מובא בתנא דבי אליהו: "שנשמע קולם מתוך כרסם של מצרים, שהיו אומרים קוקו. ולא עוד זה לבד, אלא כשהיו הולכים לבית הכסא, היו הצפרדעים יוצאים ונושכים אותן בנקביהן, ואין לך בושה יותר גדולה מזו, שנאמר:"ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך, ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך". מימין ומשמאל, מבפנים ומבחוץ, בתנוריך ובמשארותיך, על מיטתך ובחדר משכבך, אין מקום שקט מקרקורי הצפרדעים ומקולות האנשים הנפחדים. ואפילו בבית הכסא לא נמצא מרגוע, שהיו יוצאין ונושכין אותם… הלא אפשר לצאת מן הדעת מדבר כזה?! הרי לנו כמה סבלם של מצרים היה קשה מנשוא, עד יכול היה להוציא את האדם מכל שלוות נפשו ובוודאי סבורים אנו שאם היו יכולים להפטר מן המכה רגע אחד קודם, היו נותנים עבור כך כל הון שבעולם!! אך לא… יתכן ופרעה יכול היה להקדים בלילה שלם ולהפטר מן המכה, ונמנע מלעשות כן. {"לב שלום" לרבי שלום שבדרון זצ"ל}
"ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכינים ולא יכולו ותהי הכינם באדם ובבהמה" פרש"י ולא יכולו – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה". וקשה: הלא הכינים הקטנות ביותר שהיו במכת כינים היו בגודל של ביצת תרנגולת, שהיא גדולה משעורה, וכפי שמבואר בילקוט שמעוני, י"ד מיני כינים הביא עליהם, הקטנה שבהם כביצה של תרנגולת, והגדולה שבהן כביצה של אווז, כיצד אם כן מפרש רש"י כי הסיבה שהמצרים לא יכלו להוציא כינים היא משום שאין השד שולט על בריה פחותה משעורה"? ויש לתרץ: יתכן שהכינים שהביא הקב"ה על מצרים היו בריה מיוחדת שנוצרה כדי להענישם. ולכן הם היו גדולות יותר מגודלם הטבעי של הכינים המצויות. בריה מיוחדת זו בודאי שהחרטומים לא יכלו לחקות. אולם הם ניסו להביא את הכינים מהזן הרגיל והמצוי, ובכך הם נכשלו מפני שגדלם של אלו פחות משעורה, ובמידות שכאלו אין לחרטומים שליטה. תירוץ נוסף: יתכן שהכינים הגדולות שהיו במצרים נוצרו בתחילה בגודל הרגיל ובכדי להעצים את סבלם של המצרים הם תפחו לממדים של ביצת תרנגולת ואווז, אבל תחילת יצירתם היתה בגודל הרגיל, שהוא פחות משעורה. לכן לא יכלו החרטומים להוציא את הכינים.
חידת השבוע: איזה שני בעלי חיים זכו לשכר ביציאת מצרים? תשובה בדף הבא
"ויכבד לבו" – מדור שאלות ותשובות
את השאלה הגורלית הבאה, שלח פרופסור המומחה למחלות לב לרבי יצחק זילברשטיין שליט"א. ישנם חולים מסוימים אשר בזמן התקף לב (אוטם חריף בשריר הלב), מפתחים הפרעת קצב קשה בשם 'פרפור חדרים'. הפרע זו גורמת למוות מיידי, וניתן להחזיר את החולה לחיים רק ע"י מכת חשמל מיוחדת. אולם, היות ועובר זמן עד שהעזרה המקצועית מגיעה, בזמן הזה עלול להיגרם נזק בלתי הפיך למח, רוב החולים האלו היו מתים. לפני כ-20 שנה התפתח ידע של ייצור מכשיר אשר מושתל בתוך הגוף היכול באופן אוטומטי לגלות את הפרעת קצב הלב, ולאזן אותו מיידית. מכשיר זה נקרא "דיפיברלאטור". והנה, אחד מהחולים הזקנים שהשתלתי בגופו את המכשיר, פנה אלי וביקש:"אני מעוניין שתופסק פעולת המכשיר המושתל בגופי. אני דורש שתסגור אותו." שוחחתי ארוכות עם האיש והתברר כי פשוט 'נמאס לו מהחיים' (משום שסובל מכל מיני חוליים). שאלתי: איך עלי להתייחס לבקשה שכזו? מהי דעת תורה בענין? אני מבקש לציין, שבזמן סגירת המכשיר, לא קורה כלום לחולה. ההשפעה תהיה אם, ורק אם, יקרה מקרה של פרפור חדרים, שאז, ורק אז, המכשיר לא יופעל ולא יציל את החולה. יש לדעת, שרוב המושתלים לא נעזרים על ידו ורק למיעוט קטן יש תועלת.
תשובת הרב: הרופא המנתק את הדיפיברלאטור נחשב למסייע לשפיכות דמים, משום שכוונת החולה היא, שבבוא העת כשיהיה לו התקפת לב, ימות ולא יחיה. כי הקב"ה ציוה "וחי בהם", והוא עושה נגד רצון הבורא. וכאשר הוצגה השאלה לפני הגרי"ש אלישיב שליט"א, השיב לנו כדלהלן: אילו החולה היה מתנגד מראש להתקנת המכשיר, בגלל ייסוריו הקשים, לא היינו כופים אותו להתקינו, כי מאחר וייסוריו קשים, אין הוא חייב להתקין מכשיר שיחייה אותו, ויאריך את ייסוריו ומותר לו להימנע מלהתקין את המכשיר ב"שב ואל תעשה". אבל לאחר שהמכשיר כבר הותקן, אסור לנו לכבות את המכשיר. כי הכיבוי הוא מעשה בידיים של איבוד חיים. ואם החולה דורש בתוקף ומתעקש לנתקו ממכשיר הדיפיברלאטור וקיים חשש שאם לא נשמע לו תיטרף דעתו,(והרי חז"ל חששו לכך ותקנו שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, כדי שלא תיטרף דעתו, כמבואר במסכת בבא בתרא דף קמ"ז, מותר לנתקו על ידי כיבוי, בתנאי שנחליט שאם תארע הפרעת קצב, נבצע פעולת החייאה כרגיל.
תשובה לחידת השבוע: האחד היה הכלב שבזכות "לא יחרץ כלב לשונו" זכה לאכילת הנבילות שנאמר: "לכלב תשליכון אותו", והשני זה החמור שזכה להתקדש ב'פטר חמור', בגלל שסחב לבני ישראל את כל מה שהיה להם להוציא ממצרים, ולכאורה יש להבין מדוע הכלב זכה רק שיזרקו לו את הנבילות, והחמור זכה לקדושת 'פטר חמור', דבר הרבה יותר נעלה. אלא הכלב שרק סגר את פיו, זכה "לכלב תשליכון אותו", אולם החמור שסחב את כל החפצים של עם ישראל, זכה לקדושת פטר חמור. .
ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה" – סיפור
בספר "חסידים" מובא: עדיף לשאת אשה בת עם-הארץ נדבן, מאשר בת תלמיד חכם קמצן, כי הנדיבות מורה על שורש ישראל. וכתב ה"שבט מיהודה" שדבר זה נרמז בפסוקנו, "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה", כלומר, הסיבה העיקרית שאהרן לקח את אלישבע, היא, מפני שהיתה בת עמינדב, ששמו מוכיח עליו שהצטיין במידת הנדיבות, ורק אחר כך התחשב בעובדה שהיתה "אחות נחשון", שהיה תלמיד חכם.
מעשה מופלא התרחש בלובי של מלון תל-אביבי מפואר. שני סוחרים יראי שמים ביקשו לבצע עיסקה גדולה ביניהם, ולאחר שהגיעו פחות או יותר אל העמק השווה, התכוננו לחתימה. כמקובל בעיסקאות כגון אלה, מניח הלקוח חלק גדול מן הכסף על השולחן, כדי לרמוז למוכר שברגע שתחתם העיסקה, הוא יוכל לקחת את הכסף לכיסו. המדובר היה בסכום עתק של כסף. והנה, בעיצומו של המשא ומתן ביניהם, הודיעו במערכת הכריזה של המלון על חפץ חשוד שנתגלה במקום, וביקשו מכל האורחים להתפנות מיידית מחדרי המלון ומהלובי, ולצאת אל הרחוב הסמוך. גם שני הסוחרים שלנו קמו ממקומם, אלא שמרוב הבהלה שכח הקונה את חבילת השטרות שהניח על השולחן… כעבור מחצית השעה נשמעה הודעה במערכת הכריזה שאפשר לשוב אל בית המלון. השניים חוזרים אל המקום בו ישבו, ונדהמים להיווכח שהכסף נעלם כלא-היה. כל החיפושים שנערכו אחר חבילת השטרות, עלו בתוהו. גם המשטרה שהוזעקה כמובן למקום, לא הצליחה לאתר את הגנב ו/או הכסף. הפרשה התפרסמה באיזור המלון, ורבים באו לחפש את חבילת הכסף הענקית שהיתה על השולחן בלובי, ולא עלתה בידם.
לאחר יום-יומיים הזדמן למקום יהודי חרדי נוסף, ששומעה של הפרשה העצובה הגיע גם לאוזניו, וכאשר עבר בלובי הבחין שאחד האגרטלים הגדולים שניצבו במקום, עומד עקום קמעה… הוא מתקרב אל אגרטל-הפרחים, ורואה לתדהמתו שטר-כסף מבצבץ מתחתיתו. לאחר שהביט אנה ואנה וראה כי אין איש, הרים את האגרטל הכבד, ומצא את כל חבילת הכסף של הסוחר מונחת שם…
הלה לקח את החבילה, ובא לשאול רב ומורה הלכה האם הוא יכול לקחת את הכסף לעצמו, מפני שהבעלים כבר התייאשו ממנו לכאורה, או לא. הרב ההוא פסק להיתר, אבל המוצא העיד שלא יכול היה לישון בלילה, כיון שאחרי הכל מדובר בסכום כסף גדול מאוד, שאינו מתגלגל מדי יום גם אצל סוחרים גדולים, וגם לא בעיסקאות גדולות, והרגיש שאין הוא יכול לקחתו לעצמו. האיש קם בבוקר, בירר את שמו וכתובתו המדוייקת של הקונה הנ"ל, והזמינו לביתו. בבואו בישר לו שהצליח למצוא את האבידה הגדולה, והניח את כל הכסף על השולחן… והנה, הוא היה בטוח שהקונה ישמח ויודה לו על כך במאוד מאוד. מה גדלה הפתעתו כאשר האיש אמר לו שכיוון שהוא כבר התייאש מן הכסף, הוא אינו מוכן לקחת את האבידה… "הכסף שייך לך, והינך יכול לעשות בו מה שאתה רוצה".
סופו של הסיפור עדיין לא הגיע. בתוך כדי השיחה העלה בעל הבית, מוצא-האבידה, רעיון מקורי. "יש לך בן"? – שאל את הלקוח ששכח את הכסף על השולחן בלובי. "כן, והוא ממתין לי ברכב למטה", השיב. "ולי יש בת, אולי אתה מעוניין להפגיש אותם"? שאל המוצא. בתוך מחצית השעה אורגנה פגישה, ולאחריה כמה פגישות נוספות, ו..נשברה צלחת. הכסף שייך עתה לשתי המשפחות שהשתמשו בו לצרכי הנישואין. כסיפור אלכסנדר מוקדון, שהלך למלך קציא, המובא במדרש (בראשית פל"ג פסקה א')
בברכת שבת שלום!
חנניה צ'ולק