Comments 0
פרשת שבוע

• "הבה נתחכמה לו" במדרש מובא: שהמכסה היומית שהיה על כל יהודי לעשות, הוא שש מאות לבנים בכל יום. והדבר המפליא שהיה שם – זה שבט לוי, שהם היחידים שלא מיהרו להתנדב, ולא נמשכו אחר שכנועם של פרעה והמצרים, כי לא רצו לפרוש מהתורה. ועל כן לא היו בשעבוד מצרים. וכך כתב הש"ך {פ' במדבר} כשפרעה לקח אותם לעבודה לא נמצאו שבט לוי בתוכם, כי קיבלו צווי אביהם לעסוק בתורה. וכל המקבל עליו עול תורה – פורקין ממנו עול דרך ארץ. והאמת אם מתבוננים הענין זה דבר מפליא עד מאוד. היתכן שהמצרים הרשעים הללו לא לקחו לעבודות הפרך את שבט לוי בגלל שהיו עוסקין בתורה? רואים כאן לימוד גדול .אם חז"ל אומרים 'כל הנוטל עליו עול תורה – מורידין ממנו עול דרך ארץ'. אז זה עובדה. ולא יעזור לאף אחד בעולם, ואף לא לפרעה הרשע.
• "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" יש להבין מדוע צריך היה פרעה להשליך את הילדים ליאור כדי להורגם.וכי אינם יכולים להורגם במקומם? ולמה להטריחם עד ליאור מרחק רב? בספר "קהלת יצחק" מובא בשם ר' בן ציון אריה משקוד. דבמסכת סנהדרין דף ס"ז: מסופר: זעירי קנה חמור באלכסנדריה של מצרים,וכשהביאה לביתו ונתן לחמור מים לשתות, נמס החמור ונעשה דף של גשר מעץ. משום שהחמור שמכרו לו עשו אותו ע"י כישוף. וכל דבר שנעשה מכישוף כאשר נוגע במים חוזר למה שהיה קודם. גם פרעה חשש שמא בני ישראל יבראו ילדים בכישוף ויביאום למצרים להורגם במקום ילדיהם. על כן ציוה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ועל ידי המים תווכחו אם זה ילד אמיתי או כישוף.
• "שם האחת שפרה" ה"פענח רזא" מביא בשם רי"ח. מצאתי שמצריות היו מתחילה ונתגיירו. דאל"כ איך בטח בם לב פרעה לצוותם להרוג את הילדים, אלא שמצריות היו, ועתה נתגיירו.
• "ויהי כי יראו המילדות את האלוקים, ויעש להם בתים" על דרך הפשט: פרעה עשה בתים ליולדות ולמילדות, שלשם תובאנה הנשים ההרות לילד, ועל כך ישגיחו המצרים. ועל דרך הדרש: הקב"ה שילם שכרן של המילדות, ומהם עשה לישראל בתים. "בתים" – משפחות של יחוס ויותרת של כבוד: בתי כהונה, בתי לויה ובתי מלכות, כדרך שאתה אומר. {תהלים קל"ה} 'בית אהרן', 'בית הלוי'. וכן {מלכים א' י"ב} 'בית דוד'. מיוכבד יצאו משה ואהרן ומהם בתי כהונה ולויה. וממרים בתה היא אפרת שנישאה לכלב – יצא דוד בן איש אפרתי ובית מלכותו. יוכבד היא "שפרה" שמשפרת את הוולד,יצאו ממנה בתי כהונה ולויה שמשפרין את ישראל מכיעור חטואתיהם ע"י קרבנות שירה וזמרה. ומרים היא "פועה" שהיתה נופעת הילדים לחזקם, תוציא מלכות בית דוד לחזקם של ישראל ולגבורתם. יוכבד שהיתה עיקר ליילד בנים לישראל, זכתה ויצא ממנה משה שנתן עיקר תורה לישראל. מרים בתה שהיתה הולכת עם אמא ומסייעת לה, זכתה ויצא ממנה בצלאל שעשה ארון לתורה, וטפל לה.
• "ויקח איש מבית לוי" עמרם בן קהת בן לוי נולד במצרים כמה שנים לאחר שירד אביו למצרים עם כל שבעים הנפש. עמרם נביא היה וגדול הדור. אמרו חכמים: עמרם בין שבעה צדיקים שהורידו שכינה מן השמים לשכון בארץ. וכשמת עמרם, לא מצאו בו חטא כלל.
אין אנו יודעים כמה שנים שהה עמרם בלא אשה ולמה שהה. אנו יודעים שלאחר שהיו ישראל במצרים מאה עשרים וארבע שנים וקצת יותר, נולדה לעמרם בתו הראשונה, מרים שמה, מאשתו יוכבד. ויוכבד גדולה ממנו בשנים היתה ודודתו היתה. הוא בן בנו של לוי היה – ואילו יוכבד בתו של לוי היתה, שנולדה בין חומות מצרים בשעה שירדו אבותינו למצרים. אמנם קהת ויוכבד לא מאם אחת נולדו ללוי. יוכבד היתה אחות לקהת מן האב ולא מן האם, ועדיין לא ניתנה תורה ולא נהגו איסור אלא בקרובות מן האם ולא מן האב. לכך, אעפ"י שיוכבד דודתו של עמרם היתה – מותרת היתה לו לאשה.
עברו שלש שנים, ונולד להם גם בן, אהרון שמו. ותעמוד יוכבד מלדת כי זקנה היתה – בת מאה עשרים ושבע שנים. חדל להיות ליוכבד אורח כנשים. האם יוכבד בת מאה עשרים ותשע ויותר, תלד?
ותהי בעת ההיא, ותהי רוח אלקים על מרים בת החמש שנים וששה חדשים, ותתנבא בתוך הבית: הנה בן נולד לאבי ולאמי – והוא יושיע את ישראל מיד מצרים! ואביה ואמה רואים כי רוח ה' מפעמת בקרבה. אז פקד עמרם את יוכבד אשתו ותהר במשה.
בלילה ההוא נשנה על פרעה חלומו הראשון, וירא והנה רחל רבוצה וילדה שה. והיה רואה מאזניים תלויות בין הארץ לרקיע, ומביאים את השה ומניחים בכף המאזניים, ומביאים כל כסף וזהב של מצרים ומניחים בכף השניה, והיתה הכף של השה מכרעת את כולם. ועדיין היו מביאים כל כלי זיין של מצרים והיו מוסיפים על הכסף והזהב, והשה מכריע.
לבוקר, שלח פרעה והביא כל מכשפיו וחרטומיו וסיפר להם את חלומו. אמרו לו: רחל זו שראית אותה רבוצה – אומה זו שהיא שרויה במצרים. והשה שהיתה יולדת – בן עתיד לצאת ממנו והוא עתיד להחריב את מצרים והוא מכבש ארצות לאומה זו. אמר להם: כבר נולד?. אמרו לו: עדיין לא נולד, אלא הלילה הזה נתעברה אמו. אמר להם: מיתתו במה? אמרו: במים תהה מיתתו. אמר להם פרעה לחרטומיו: ועכשיו, מה תקנה יש לדבר הזה? אמרו לו: מנה פקידים על כל הנשים המעוברות אשר בארץ מצרים ויחפשו יפה יפה ויבדקו כל אשה מעוברת, ויכתבו שמה בפתקיהם, לתשעה חדשים יבדקו אותן, ותגזור, ויטלו את הוולדות וישליכום ליאור. לפי שכשיכנס למים לא תהא לו הצלה, ששם מיתתו. מיד – ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו!
ופקידי המלך אצים רצים בכל בית של ישראל ובודקים כל אשה אם הרה, ומונים לה ירחי לידה, וכל אשה שאינה הרה ויושבת תחת בעלה, מונים לה ירחים ג"כ כאילו נתעברה עתה. ותלכנה נשי מצרים ארצה גשן אשר שם בני ישראל, ותשאנה גוריהן איתן, ובאות בבתי ישראל, ובבואן הן מבכות את גוריהן והיה אם נמצא שם תינוק חבוי במחבוא, מיד ישמעו קול בכיו שהוא עונה לבכיו של התינוק המצרי. שכך דרך היונקים, שכיון שאחד בוכה, כלם בוכים עמו.
ותינוקות רבים נתפסים ונחמסים מיד אמותיהם ומושלכים ליאור ללא רחם, ועיני עמרם ויוכבד רואות.
אותה שעה נתמנה עמרם ראש הסנהדרין, והיה רואה כל משא עמו רובץ על שכמו. אמר עמרם: ולריק ישראל מולידים, ולשוא אנו עמלים ? עמד וגירש את אשתו לעיני העם. עמדו כולם ופרשו מנשותיהם בגט פיטורין. וכבר היו ליוכבד כשלשה חדשים של עיבור אבל עדיין לא הוכר עוברה.
מאת ה' היתה זאת לתת עצה זו בלב עמרם באותו זמן, כדי שהבולשים המצרים ישיחו דעתם מיוכבד המגורשת מבעלה. אמרו, אין אדם מגרש את אשתו המעוברת. לא בלשו אחריה.
היתה יוכבד יושבת לבדה ועמרם לבדו, וכן רבים מישראל היו יושבים פרודים מנשותיהם. ומרים היתה באה מבית אמה לבית אביה, ותדבר לאביה ותאמר: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים והנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ובעולם הבא, שהנולדים אפילו כשהם מתים, חוזרים וחיים לעוה"ב, אבל מי שלא נולד – אינו בא לעוה"ב. פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת! כיון ששמע עמרם דבריה, הביא אותה לפני הסנהדרין וחזרה לפניהם על דבריה לאביה. אמרו לעמרם: אתה אסרת ואתה צריך להתיר הדבר ולהודיע לכל ישראל שיחזירו נשותיהם. מיד וילך איש מבית לוי.. לאן הלך? הלך בעצת בתו. וזימנו רבים מבני עמם לנישואים שניים שלהם כדי לעשות פומבי לדבר. מה עשה עמרם, הושיב ליוכבד באפריון, והיו אהרון מכאן ומרים מכאן טוענים קוקנות (אבוקות, כוסות יין) ומהלכים לפניה ומרקדים, ורוח הקודש צווחת: 'מושיבי עקרת הבית' ומלאכי השרת אומרים: 'אם הבנים שמחה', ובת קול יורדת מן השמים ואומרת לעמרם, שמח את אשתך שקרוב יום גאולתם של ישראל ע"י הבן שיוולד מכם! וכל כך למה? כדי שיהיו ישראל רואים ויחזירו נשותיהם.
'את בת לוי' – אפשר יוכבד בת ק"ל שנה וקורא לה 'בת'? אלא נולדו בה סימני נערות, והיו הכל רואים שחידשה נעוריה כנערה הנכנסת לחופה,והחלו פקידי פרעה למנות לה תשעה חדשים.(ספר הפרשיות)
• "ותהר האשה ותלד בן ותרא כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים" "ותלד" – נולד אורו של עולם בשביעי באדר. וכשם שהריונה שלא בצער כך לידתה שלא בצער. כשם שהריונה בצנעה, כך לידתה בצנעה. אין עמה בבית באותה שעה. אין איש בחוץ שומע קול גניחה וכאב, וכשיצא הבן, "ותרא אותו" – היא לבדה. "כי טוב הוא" – ראתה שנולד מהול ונתמלא כל הבית אורה. "ותצפנהו" – במחילה שחפרה בארץ תחת ביתה. ואימתי כלו שלושה חודשי ההצפנה, בשבעה באדר נולד,צא וחשוב שלשה חדשים ואתה מוצא שכלו בשישי בסיון, יום שניתנה בו תורה ע"י משה.ראוי הוא אותו ים שיגן על משה.
• "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה" ילד היה – ובכה חזק כמו נער, שבא המלאך גבריאל והכה את משה כדי שיבכה, ותתמלא עליו בת פרעה רחמים.
והנה אם היינו רואים את המלאך גבריאל מכה את משה, היינו בטוחים שנעשה לו דבר רע, אבל חז"ל מגלים לנו שהדבר היה לטובתו. וכן בכייה של כל ילד, יש בה תועלת.וכך מובא ב"חובת הלבבות" (שער הבחינה פ"ה)אחת מנפלאות הבורא היא בכיית הילד שנראה דבר רע, אבל האמת שיש תועלת ממנה , לפי דברי חכמי הרופאים: דבמוחות הילדים ישנה ליחה, ואם היא היתה נשארת במקומה, היה הדבר גורם למחלות.אמנם הבכי ממיס את הליחה ההיא, ובכך הם ניצולים מהמחלות שהיא יכולה לגרום.
מכאן יש להתבונן שגם מאורעות אחרים בחיי האדם, שנראה לו שהם לרעתו, האמת היא שהם לטובתו, ועל כן אנו אומרים, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", וכי יש מישהו שרק טוב לו? התשובה היא כן!, כל מה שעושה הקב"ה עמנו הכל לטובתינו, אלא שלא הכל אנו רואים ומבינים, וידוע דברי ה"חפץ חיים" על אורח שהגיע לבית הכנסת, ואחרי קריאת התורה שאל את הגבאי מדוע נתת עליות לתורה אחד מצד זה ואחד מצד שני, מדוע אתה לא עובד לפי סדר מסויים, ענה לו הגבאי בשאלה, תסלח לי, אתה פה אורח או שאני טועה? יש פה סדר, לזה יש היום יום זכרון, ולזה שמחה, זה קיבל לפני שבוע וזה לפני שבועיים, תסלח לי אתה אורח ואין אתה יודע הנעשה כאן. כך אנו שבאים לבקר בעולמו של הקב"ה את שנות חיינו עד מאה ועשרים, מתוך עולם שמתמשך כששת אלפים שנה, שואלים אנו שאלות, ולא פלא שלא מבינים מה נעשה ועל מה, ופעם נשאלתי בקייטנה לחולי סרטן ע"י אחד החולים, למה אני כל כך סובל, וניסיתי לעזור לו ועניתי לו: אני לא יודע יותר ממך, אבל משהו אחד אני רוצה לומר לך. אני רוצה לעלות איתך על ההר הגבוה בישראל שהוא בצפון – הג'רמק, ותאמר לי כשתהיה בפסגת ההר מה אתה רואה? תשובתו היתה אני אראה חלק מהצפון, ואני שואל ואת כל הצפון? הוא עונה: איך? ואת כל הארץ אתה כן תראה? לא שייך. ואת כל העולם אתה תראה? מה אתה שואל? איך אני אראה את כל הארץ?, עניתי לו: מה שעינינו מוגבלות ולא שייך שנראה ראיה ארצית או עולמית, זה אנו מבינים שאנו מוגבלים בראיה, אבל מה שאנו מוגבלים בשכלנו, שאין אנו מסוגלים להבין כל מה שעושה בורא העולם, זה קשה לנו להבין ולהפנים. ועל כן מאחר שהבורא ברא את ברואיו כדי להיטיב עימהם, עלינו להאמין שאבינו אב הרחמן עושה הכל לטובתינו, אף כשאנו לא מבינים, וזה אחד הנסיונות שלנו.
• "אכן נודע הדבר" אמר משה: מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נירדים בעבודת פרך? כתב ה"תרומת הדשן" אף על גב דכבר נגזר גזירה על זרעו של אברהם "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה"{בראשית ט"ו י"ג}. מכל מקום היה קשה למשה, הרי אמרה תורה {דברים כ"ד ט"ז} "לא יומתו בנים על עוון אבותם", וכאן הומתו על אבותם. ונתיישב לו למשה כאשר ראה שהיה בהם דלטורין{מלשינים}. ואז אמר: ראויין הם לפקוד חוב אבות עליהם. דכך דרשו במסכת ברכות דף ז. "פוקד עון אבות על בנים" – כשאוחזין מעשה האבות בידיהם..
והנה כתב על כך ה"באר שבע" בספרו על התורה "צידה לצדך". השכל ימאן לקבל טעם חלוש זה, שיסבלו בניו של אברהם עונש גדול כזה, בעבור שאמר "במה אדע", ועוד תמוה דאברהם עצמו לא קיבל שום עונש, ושיני בניו תקהינה? על כן נמנו וגמרו שלמים וכן רבים, שכל הטעמים הנזכרים במסכת נדרים ובמדרש על גלות מצרים התלויים בחטא אברהם, זה אומר בכה וזה אומר בכה, לא באו כי אם ליתן טעם למה הודיע הקב"ה הגלות לאברהם והביאו לידי צער בהודעה זו בחינם, אבל הגלות עצמו יש לו טעמים אחרים. יש אומרים שגלות מצרים היה כדי למרק חטא נחש הקדמוני, והזוהמה אשר הטיל הנחש בחוה כדי שיהיו ישראל זכים ונקיים וראויין לקבלת התורה. ויש מפרשים שגלות מצרים היה כדי למרק חטא עבודה זרה אבותיו של אברהם. כי בתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, ועל כן נשתעבדו ארבע מאות שנה. כי מסכת ע"ז של אברהם אבינו – ארבע מאות פרקים היה{ע"ז דף י"ד:} וכן אומר המדרש {ויקר"ר כ"ג ב'}עה"פ {דברים ד' ל"ד} "לקחת לו גוי מקרב גוי" מה הללו עובדי ע"ז – אף הללו עובדי ע"ז. אולם מה שקשה לכל הדעות, על מה תמה משה 'מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך', וכי לא ידע משה שאמר הקב"ה "וגם את הגוי אשר יעבדון דן אנכי". ועוד תמוה וכי לא ידע משה שעובדי ע"ז היו אבותינו במצרים. על כן מסיים ה"צידה לדרך", צדקו דברי הרב הגדול ר"א שי' {בכלי יקר} שכתב: שהיה נראה בעיני משה שהדבר חילול ה' יש בו. שהמצרים יאמרו 'ידם רמה ולא ה' פעל זאת', אך כאשר ראה משה שיש ביניהם דלטורין שמסרוהו ביד פרעה, אז ראה שאין חילול ה' בדבר העינוי. כי המצרים יראו שאחד מישראל מוסר חבירו ביד גוים בדלטורין, ובזה יראו המצרים כי עם קשה עורף הוא וראויין להיות נרדין בעבודת פרך.[כי חטא ע"ז מגדיל עוונות כנגד ע"ז גילוי עריות ושפיחות דמים].
• "וישב בארץ מדין וישב על הבאר" במדרש (א' ל"ב)מובא: "שלושה נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר, יצחק, יעקב ומשה. ביצחק כתיב "ויצחק בא מבוא באר". ועוד שנזדווגה רבקה לאליעזר למעין. יעקב – "וירא והנה באר בשדה". משה – "וישב על הבאר". ופרש"י: למד מיעקב שנזדווג לו זיווגו על הבאר.
המשותף לשלושת המקומות הוא שכולם עשו חסד ע"י הבאר. ביצחק – רבקה אמרה "שתה אדוני וגם לגמליך אשאב". ביעקב – "ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו". (בראשית כ"ט). ובמשה – "ויקם משה ויושיען וישק את צאנם"(שמות ב' י"ז).רואים ששלושת גדולי האומה הישראלית, ע"י מעשה חסד נזדמנו להם זיווגם. והענין בזה, דישנה הנהגה של מידה כנגד מידה, ברגע שהאדם זוכה להטיב עם הזולת, הקב"ה לא מסתכל אם מגיע לו, אלא מטיב אתו, כי הוא הטיב עם זולתו.
• "והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" משה שרואה זאת לא נשאר אדיש. אלא "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה", ורק אחרי הצעד של "אסורה ואראה", אז נתגלה אליו השכינה. דכתיב "וירא ה' כי סר לראות. ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה" ובמדרש נחלקו האמוראים מהו "ואסורה ואראה", ר' יוחנן אומר חמש פסיעות פסע משה, ור' שמעון בן לקיש סבור שמשה רק הפך פניו כלפי המראה. למדים אנו מכאן, א. שהאדם צריך לעשות את הצעד הראשון ואז פותחין לו פתחו של האולם. ב.עם כל מה שנועד משה רבינו לגדולה. אלמלא שהשתדל מצידו להתקרב אל השכינה לא הי'ה מגיע לגדולתו..
• "של נעליך מעל רגליך". נעליך" לשון רבים, ואילו ביהושוע כתיב נעלך לשון יחיד. מפני שמשה שהיה הולך באגם ובמקום קוצים היו לו שני מנעלים בכל רגל זה על גב זה.{פענח רזא}
• "ויסתר משה פניו" יש להבין דבמסכת ברכות דף ז. שנינו: דבזכות "ויסתר משה פניו" – זכה לקלסתר פנים. וכן במדרש רבה מובא בזכות "ויסתר.." זכה שדיבר עמו פנים אל פנים. רואים מכל זה שהיה זה מעשה טוב שהקב"ה החזיק לו טובה על כך. מצד שני אנו מוצאים בברכות דף ז.בשעה שביקש משה לראות. אמר לו הקב"ה: כשרציתי לא רצית.. משמע שלא יפה עשה כשהסתיר פניו. ותרץ ה"פענח רזא" דודאי עצם הבושה והצניעות של ההסתר פנים מידה טובה היא, וראוי במידה כנגדה לקלסתר פנים. אבל לענין שכבש העינים מלראות אחרי שביקש הוא יתברך להיגלות אליו – לא יפה עשה. והיה יכול לכסות הפנים בידו או בלבושו דרך צניעות ובושה בעינים פתוחות כנהוג בבעלי צניעות.
• "לא איש דברים אנכי…כי כבד פה וכבד לשון אנכי" יש לדעת מה זה כבד פה ומה זה כבד לשון? והנה יש אחד שלו בעית גימגום ולשני יש בעיה בחיתוך דיבור. רש"י מפרש בכבידות אני מדבר. והרשב"ם מבאר: איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, והרמב"ן כתב: והנה משה מרוב חפצו שלא ילך, לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו, אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת אלי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך העמים, והקב"ה שראה שלא התפלל בכך, לא רצה לרפאותו, והקב"ה אמר למשה: כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי…
והנה התורה מספרת לנו,"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות".(תולדות כ"ז א')ורש"י מפרש, כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך קהו עיניו. ויש לתמוה דלא מצינו שיצחק אבינו התפלל לקב"ה שירפא את עיניו. מבאר רבי חיים זייצ'יק זצ"ל, דהיה דבר זה חביב אצל יצחק אבינו ביותר, כיון שאירע זה מדמעותיהם של המלאכים שנפלו על עיניו. על כן לא ביקש מהקב"ה שירפאו. וכן אצל משה רבינו שלא ביקש מאת הקב"ה שירפאו, הוא ע"פ מה דאיתא במדרש (רבה פ"א כ"ו) "ויגדל הילד", כ"ד חודש הניקתו, והיתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, לפי שהיה יפה והכל מתאוין לראותו, והיה פרעה מנשקו ומחבבו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו. והיו יושבין חרטומי מצרים ואומרים: מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. ומספרים חז"ל, "מהם אומרים להורגו, ומהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם, הנער הזה אין בו דעת, וכדי שנאמת הדבר בחנו אותו ותביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והירגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו קערה עם זהב וגחלים, ושלח ידו ליקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפס את הגחלת והכניסו לתוך פיו ונכוה לשנו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון". א"כ מה שהיה משה רבינו "כבד פה וכבד לשון" הוא ע"י הנס הגדול שנעשה לו ע"י המלאך גבריאל בהיותו ילד, ועל כן לא ביקש משה רבינו מהקב"ה שירפאהו, דהיה חביב לו לזכור נס זה.

 

חידות השבוע: 1. איך קורה שלפתע פתאום ינשור לאדם האף?
2. היכן מצינו מאכל שמעוור פקחים ופוקח עיוורים? תשובות בדף 8.

מדור שאלות ותשובות
שאלה: נידון הלכתי מרתק הגיע אל רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, על ידי שני רעים אהובים באחת ממדינות אירופה, שביום מן הימים פרצה ביניהם מחלוקת, ומעשה שהיה כך היה.
ראובן, עסקן ירא שמים, עמד לפני הפקת ספר טלפונים חדש של חברי הקהילה היהודית, ולפני מסירת הספר לדפוס, גילה כי העמוד האחרון של הספר נותר ריק. מפיק הספר נזכר בשמעון חבירו הטוב, העובד לפרנסתו כ"שיפוצניק", וחשב בליבו, כי כעת הגיעה העת להכיר לו טובה ולהטיב עמו. פירסם ראובן בעמוד האחרון מודעת פירסום, לאורך העמוד כולו, אודות שמעון השיפוצניק, חינם אין כסף, וזאת, ללא ששאל את פי חבירו אם אכן רוצה בכך, שהרי מטרתו היתה להפתיע ולשמח את חבירו.
יצא ספר הטלפונים לאור, וכעבור יומיים דפיקות אימתניות נשמעות על דלת ביתו של שמעון. פותח הלה את הדלת, ומגלה לנגד עיניו את אנשי מס הכנסה! הגענו על מנת לעצור אותך. "על מה ולמה" תמה האיש, שטרם ידע אודות הפרסומת. הנה פירסמת את עצמך כ"שיפוצניק", ומצאנו כי אין לך תיק במס הכנסה… אדם שמפרסם כזו פרסומת ענקית, כנראה שיש לו הרבה עבודה ורווחיו גדולים! לבסוף הושת על שמעון קנס כבד בסך 10,000 יורו! מיהר האיש להגיע אל ראובן חבירו הטוב, המוציא לאור של ספר הטלפונים, הגיש לפניו את ה"פסק" של בית המשפט, ואמר: יקירי, אני מודה לך מאוד על המחשבה הטובה. אך כעת תצטרך לשאת בתשלום כולו, עד הפרוטה האחרונה!
לעומתו, טען המפרסם, כי כל כוונתו היתה לטובת חבירו, והוא לא לקח בחשבון שאנשי מס הכנסה ממתינים להפקתו של ספר טלפונים שכזה, כדי לבלוש אחר כל המפרסמים אם הם משלמים מס. ונשאלת השאלה: האם חייב ראובן לשלם לחבירו עבור הנזק שסבב לו, או שמא פטור הוא?
תשובה: נאמר במסכת בבא קמא (דף נ"ו.)שהמטמין את קמתו (תבואתו העומדת) של חבירו מפני האש, דהיינו שכיסה וטמן את התבואה בהתקרב האש אליה, וגרם על ידי מעשיו שבעל האש יהיה פטור מהנזק, (שהרי עשה את הקמה לדבר "טמון", שאין חייבים עליו מדין "אש"), הרי המטמין פטור מדיני אדם, משום שלא עשה שום מעשה היזק בידים, ונעשה הנזק רק על ידי המדליק את האש, אך מכל מקום חייב הוא בדיני שמים, היות ומחמת מעשיו גרם הפסד לניזק, שהפך את התבואה ל"טמון" ועל ידי זה נפטר מהבעיר מלשלם. ומסבירה הגמרא, שיש בכך חידוש, שחייב בדיני שמים, שהרי היה יכול לטעון אותו אדם לא התכוונתי להזיק אותך כלל, אלא אדרבה, כיסיתי את התבואה עבורך, שלא תמהר להישרף באש, ואם כן אף בדיני שמים לא יתחייב, ולכן באה הגמרא ומשמיעה לנו שבכל זאת הוא חייב.

והקשו התוספות (ד"ה כסויי כסיתיה)הרי גלוי וידוע למקום אם נתכוון לטובה אם לרעה?", וא"כ כיצד סברה גמרא לפטור את המכסה משום שנתכוין לטובה, הלא מכיון שאנו באים לחייבו בדיני שמים, גלוי וידוע לשמים אם אכן היתה כוונתו לטובה או לא?! ומתרצים תוספות, דאין הכוונה שיכול להיפטר על ידי טענה שלטובה נתכוין, אלא אפילו במתכוין באמת לטובה, שעל ידי הכיסוי לא תמהר האש לשורף, ויוכל להציל בעל הבית את תבואתו בתוך כך, מכל מקום בדיני שמים חייב שגרם לחבירו הפסד, בכך שהפך את התבואה ל"טמון", משום שהיה לו להיזהר ולהעלות על דעתו שמא יבוא הפסד בכך לחבירו. נמצא: שלדעת התוספות המזיק ב"גרמא" חייב, על אף שדעתו היתה לטובה.
אולם דעת הרא"ה והמאירי שאכן אם כוונתו לטובה, פטור.
ולכאורה בנידון דידן, שכוונתו של ראובן היתה לטובה, וההיזק שנוצר אינו אלא "גרמא" – באנו למחלוקת רבותינו הראשונים, אם חייב בדיני שמים. למעשה אמר הרב דבמקרה דנן לכל הדעות פטור ראובן, מפני שהשיפוצניק עשה שלא כהוגן בכך שלא שילם מס, כיון ש"דינא דמלכותא דינא",

תשובות לחידות: 1. מובא בספר "מושב זקנים" לבעלי התוס'(ויקרא ט"ו ח'): הקשה הרי"ח, למה רוק או שאר מעיינות הזב מטמאים אחר שפרשו ממנו? ותירץ: לפי שעדיין יש בו חיות, והוו להו כזב גופיה. ותדע, שפעם אחת חתכו לאדם את חותמו, וגם לאדם אחר חתכו את חותמו, והנה נתחלפו חוטמו של זה בשל חבירו, וחיברו שניהם את החוטם בחזרה (כל אחד את חוטם חבירו), ועלתה ארוכה. וכשמת בעל החוטם האחד, אז נפלה לשני החוטם. רואים שיש חיות באברי האדם אפילו לאחר שפרשו… תדע, שאפילו בהבל הפה יש ממשות הגוף, כשצדין ארנבת, אם נושמת על הארץ, אז מרגישים הכלבים הרצים אחריה, ואם נושמת למעלה אז לא יבחינו.
2. מובא במדרש רבה {במדבר פ' קרח י"ח כ"ב} מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך אחד פקח ואחד סומא, ישבו לאכול. פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו, זה שהיה פקח נסתמא, וזה שהיה סומא נתפקח. לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו.
ומעשה נוסף מובא שם: באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, ראה שני צפורים מתנצין זה עם זה, הרג אחד מהם את חבירו, הלך והביא עשב והניחו על פיו והחייהו. הלך האיש ונטל העשב שנפל מן הצפור, והלך להחיות בו את המתים. כשהגיע לסולמה של צור, מצא ארי מושלך ומת, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו… משל משלו, אל תעשה טובה לרע, ולא תגיע אליך הרעה.{והערב נא}

מה ביקש החיד"א מהמלכה – סיפור
בת פרעה כשירדה אל הנהר לטבול לשם גירות ראתה ילד בוכה, חמלה עליו והצילתו.
כאשר רבינו חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א זצ"ל, שהה בשליחות קודש בצרפת, עבר ליד נהר הסיינה החוצה את פריז, עיר המלוכה, ורבים מבני העיר רחצו בו. לפתע שמע קול זעקה. אשה צעקה נואשות: בנה הקט נסחף בשטף הנהר ועמד לטבוע! החיד"א היה בריחוק מקום, והזרם נשא את הילד לעברו. מיהר וקפץ אל המים הגועשים, ובחירוף נפש חילץ את הנער. לפי המסופר בספר "לקדושים אשר בארץ", שלח ידו כבת פרעה, והתארכה לארבעים אמות עד שהגיעה אל הטובע, ומשה אותו.
התברר, שזהו בן המלך, והאשה היא המלכה שירדה עימו לנהר, להשתעשע מעט על גדתו. הורתה למשרתיה להביא בפניה את האיש שהציל את בנה, הודתה לו ושאלה אותו: "הלוא נוכרי הוא, ומדוע חירפת נפשך להצילו?" אמר לה: "מחילה, גבירתי. להציל טובע מן הסכנה חוב הוא לכל אדם, כי כולנו נבראנו על ידי בוראנו, חביב אדם שנברא בצלם!" התפעלה וביקשה ממנו שיברך את בנה. ביקשה להעניק לו מתנות לרוב, אך החיד"א סירב וביקש דבר אחד: שיפתחו בפניו את שערי הספריה הגדולה, שהיו בה כתבי יד לרוב של רבותינו מאורי הדורות באומרו: "טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף"!


בברכת שבת שלום!
חנניה צ'ולק

 

Leave Comments